יום חמישי, 8 במרץ 2012

העשור הפורימי The Purimic (kind of Israeli Halloween) decade

שנות ילדותי והתבגרותי המוקדמת היו באייטיז. כאחות קטנה במשפחה גדולה, נחשפתי בגיל צעיר לגיבורי התרבות, האופנה והמוזיקה שאחיי ואחיותיי הגדולים אימצו לעצמם. בחורה עירומה המפנה את גבה למצלמה הכירה לי את התקליט של תיסלם, וחמישה תמהונים לבושים באדום ושחור את בנזין. רוד סיטיוארט הגיע לארץ, האחים קיבלו כרטיס חינם להופעה, הבנות רק רצו לכייף עם סינדי לאופר, ואני נשארתי בבית להכין שיעורים.

My childhood and early teenage years were during the eighties. As the smallest sister of a large family, I was exposed in a young age to the culture heroes, fashion and music that my elder brother and sisters embraces. A naked girl turning its back to the camera reminded me of the Tislam album (a famous Israeli band). Five weirdoes dress in red and black reminded me of Benzin album (another very famous Israeli band). Rod Stewart arrived to Israel for a show and my brothers received a free ticket to the show, while the girls just wanted to have fun with Cindi Lauper. I had to stay home and do my home work
בימי ראשון בערב היינו מתאספים בציפייה דרוכה לעוד פרק מסדרת המופת דאלאס. אני לא בדיוק זוכרת על מה היתה הסידרה, אך את הפן הנצחי של סו אלן, והפנים היפות של פאם אני לא יכולה לשכוח. בבילוי משפחתי בלונה פארק עמדנו שעתיים בתור בכדי להצטלם עם דמויות קרטון של כוכבי הסידרה. הדמויות האלו היו קצת יותר אמיתיות מכוכבי הריאלטי של היום.
On Sunday nights we would gather around the TV for yet another episode from the excellent series Dallas. I don't really remember what the series was about, but I do remember the ever-lasting hair-do of Sue Ellen, and I will never forget the beautiful face of Pam. When we were in a family fun day at the amusement park, we waited in line for two whole hours just to take a picture with carton figures of the series actors. Those figures seem more lively than nowadays reality shows stars.

כשאי.טי. חבר מכוכב אחר בא לבקר, במדורי האופנה ב"לאשה" כיכבה האחת והיחידה תמי בן עמי בבגדי ים צבעוניים של גוטקס, ועל הצד הפנימי של דלת ארון הבגדים שלנו, תמונת של אלונה פרידמן.  הדוגמניות היו דוגמניות, השחקניות היו שחקניות, ומגישות ידעו על מה הן מדברות.

When E.T. - a friend from another planet came to visit, when Tami Ben-Ami (one of Israel's most known models) appeared in overly colorful swim suits by Gotex in both the fashion section of LaIsha paper (an old leisure time paper for women), and when the insides of our closet doors was filled with pictures of Alona Fridman (another known Israel model)… when models were models and actors were actors, and Dalia Mazor was the news announcer (she's the most legendary announcer ever).

כריות בכתפיים וחותלות על הרגליים עשו קאמבק לאחרונה. באופן אישי הייתי מעדיפה להשאירן עמוק עמוק במגירה של שנות השמונים, ואת הצבעוניות המוגזמת, גווני הגלידה והפאן הפארה פוסטי במגירה ליד.  האיפור המוגזם והעיניים המודגשות בצלליות נוצצות עיטרו את פניהן של  בנות המין היפה, והמשפט "כל המוסיף – גורע" עדיין לא נכתב. הצצה מקרית לשיר הפתיחה של הסדרה "תהילה" ("fame") מעלה חיוך נוסטלגי, ונשאלת השאלה למה הם התחפשו בדיוק??
Have you noticed that shoulder pillows and ankle-warmers made a "come-back" lately? Personally, I'd rather that they'll stay deep within the 80-s drawer. The exaggerated colorfulness, the ice-cream shades, and the Farrah Fawcett hair style in the drawer next to it. Too much makeup was used and dark glittering shading emphasis on the eyes decorated the faces of those that are considered the better looking sex. The saying: "the more you add, the less you gain" was not yet written. An incidental look to the theme song of the series "fame" brings up a nostalgic smile, and the rhetoric question is – what were they thinking wearing these costumes?!              


מגמת הפאייטים נשארה איתנו מאז. אם בעבר הן השתייכו לשמלות האוסקר ולחיקויים באלנבי, היום הן מעטרות בגאווה פריטים נבחרים של רוב מעצבי ארצנו.
אין ספק ששנות השמונים היו צבעוניות ועליזות, והאופנה בתקופה זו היא חידה לא פתורה.  אין פלא שמדי כמה שנים נוצרות קולקציות מגוונות בהשראת תקופה זו. הנחמה היחידה היא שהאינטרפטציות סולידיות והרמיזות עדינות.  אומרים שהאופנה חוזרת מדי כמה עשורים, אך העשור הזה לא הצטיין במיוחד מבחינה אופנתית. כשמציצים לאחור בתמונות, נראה כי כל יום היה פורים.
חג פורים שמח!
The sequins trend has remained with us since. If before they belonged to Oscar dresses and low budget imitations, today they proudly decorate selected items from many of our country's designers.
Without a doubt, the 80-s were colorful and cheerful, and the fashion of that time is really an enigma, but no wonder that once in a few years varying collections are inspired by that decade. The only comfort is that the hints to that decade are subtle and the interpretations are implicit. They say that fashion repeats itself once every few decades, but it would be an under-statement saying that the 80-s did not excel fashion-wise. Looking back at the pictures from those times, it seems that every day was Purim…
Have a happy purim

יום חמישי, 1 במרץ 2012

הריון ולידה Pregnancy and Childbirth


בימי החורף הראשונים, כשהטמפרטורות צנחו וטיפות הגשם הראשונות השקו את העציצים הנבולים במרפסת, התחלתי לעצב את קולקציית הקיץ. מלבד המשימות היומיומיות שכבר הפכו לשיגרה, התווספו שתים נוספות. הראשונה: איזה מרק להכין היום, והשניה: אילו פריטים אעצב לקיץ. בשתיהן טיפלתי באופן זהה: חשבתי על עצמי, על העדפותיי ועל טעמי האישי. מיותר לציין שבעניין המרק משפחתי שבעת רצון מבחירותיי הקולינריות, וגם בעניין הבגדים (טפו טפו) לקוחותיי מאושרות.
מאז עברו כמה חודשים, עשרות סקיצות שורטטו במחברת שלי, דוגמאות בדים נאספו, גזרות חדשות הומצאו ודגמים חדשים קיבלו צורה. עמלתי ויצרתי קולקצייה אביבית חדשה. כשדוגמנית הבית מדדה את הגזרות הראשוניות ראיתי בבירור תשובה חיובית. כן, הקולקצייה מקבלת חיים.

During the first winter days, when temperatures dropped and the first raindrops watered the withered plants on the balcony, I began to design my summer collection. Two more tasks are added to my daily routine.  The first one is the kind of soup I want to prepare for lunch and the second one is what to design for my summer collection. Both are treated by the same method – I am thinking about myself, my preferences and personal taste. Needless to say that my family is always happy with my culinary choices and, knock on wood, so are my clients.
Dozens of sketches were drawn in my notebook since then, samples of fabrics were selected, new models and patterns were invented and given form. I created a new spring collection. When the house model tried on the new collection, I could definitely see a positive response. Yes, the collection is awakening.

בחודשים האלו התעוררו משנתם חששות רבים. איך יראו הבגדים?  האם ב ד י ו ק כפי שרציתי? האם מה שאני מתכננת הוא טוב? נוח?  יפה? האם גם הפעם אצליח בדמיוני לפענח את רצונותיי ולהפוך אותם לקולקצייה טובה? והבדים, והצבעים, והשילובים? האם הם יהיו טובים כמו בעונה הקודמת?

During this period I had many doubts. How will the final products look like? Will they be exactly as I imagine - comfortable, beautiful? Will I, once again, be able to translate my aspirations into a good collection? What about the fabrics, colors and combinations, will they be as good as in previous seasons?

החששות לא עוזבים אפילו לא לרגע, אך יחד עם זאת, מתגברת תחושת הביטחון במה שאני עושה. בכל שבוע אני צועדת שני צעדים קדימה לעבר היעד. זהו תהליך ארוך שמבטיח התבשלות אמיתית והכנה מקיפה לקראת לידת הקולקצייה.

פרפרים בבטן מרגישים כמו בעיטות עובר קטנות. כשהדגם הראשוני מוכן גם אני מוכנה עבורו. עם שם, תיאור, צבע ומידות. אני אפילו מצליחה לנחש מי תרצה לאמץ אותו לחיקה.  כאשר אני מקבלת את גלילי הבדים אני מריחה אותם ומדמיינת כיצד יראו בסוף התהליך. ולבסוף, כאשר הבגדים מגיעים מהמתפרה אני מתרגשת, מאושרת, משחררת אנחת רווחה, ואפילו מזילה דמעה. אני יודעת ושמחה על כך שהם שלי. שההמתנה הארוכה עבורם היא בעצם מתנה בפני עצמה.
עכשיו, כשהאביב מציץ לו מעבר לפינה, הקולבים בחדר העבודה שלי מתמלאים אט אט בבגדי קיץ חדשים, פרי דמיוני ויצירתי. ואני אמא גאה בהם כל כך.

Strangely, the ongoing worry is accompanied by increased confidence that I am doing the right thing. Each week I take another step toward the goal. This is a long process that ensures real ripening and comprehensive preparation for the collection "birth".
 The butterflies in my stomach feel like the kicking of an embryo. When the prototype is ready I am ready for it. It has a name, description, color and sizes. I can even guess who will select it. When I receive the fabric rolls I smell them and imagine how they will look at the end of the process. Finally, when the clothes return from the sewing workshop I am excited, happy, heaving a sigh of relief and sometimes shed a tear. I am happy to know that they are mine. The long waiting in itself is actually a gift.
Now, as spring is peeking from around the corner, the racks in my den are slowly filled up with new summer clothes, the fruit of my imagination and my creativity. And I am a proud "mother".


אני כל כך מתרגשת. בקרוב מאוד אהפוך שוב לאמא ואלד את בני השני.  

I am so excited. Very soon I will become a mother again and give birth to my second son.

יום חמישי, 23 בפברואר 2012

אוכל אופנתי


יש לי אהבה מאוד גדולה לאוכל. אני אוהבת לחשוב על שילובים מעניינים ואפשרויות שונות לבישולו. אני אוהבת לגעת בו תוך כדי הכנתו. אני אוהבת לראות את כל מגוון הצבעים והטקסטורות הופכות לתבשיל אחד גאוני. אני אוהבת להריח את התבלינים, הירקות והבשר, את חומרי הגלם ואת התוצר הסופי. בעיקר אני אוהבת לאכול. אוכל מסודר ומוקפד, מחולק על הצלחת לפי סוגים, צבעים ומרקמים. וגם אוכל מבולגן, ערימה אחת גדולה שנוצרה מערבוב חסר אחריות של מנות שונות.
את רותה, האישה, האגדה והקייטרינג פגשתי בגלגולי המקצועי הקודם כמעצבת אירועים. היא בישלה, ואני עיצבתי. מיותר לספר שבתקופה ההיא העליתי למשקלי כמה ק"ג איכותיים.
שתי שניות וחצי  - זהו פרק הזמן שלקח לי להגיד "כן" לבקשתה. התמזל מזלי ורותה ערכה סשן צילומים לקייטרינג הבוטיק שלה, ואני קיבלתי הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה: סטיילינג לאוכל. למרות שזאת היא לי הפעם הראשונה לעסוק בנושא, לא היססתי לרגע, וידעתי בוודאות כי שילוב של רותה, אוכל, צלם מוכשר וארט דירקטורית מהשורה הראשונה הם כבר קלף בטוח לניצחון.
מוקדם בבוקר הגענו לסטודיו של הצלם. רותה והפתעותיה: מיליוני ארגזים המכילים חומרי גלם לארוחת גורמה למאתיים איש בערך, כלים שיכולים לשמש לשולחן ליל סדר המוני, אנרגיות בקילוגרמים וכשרון. הרבה כשרון.
קונספט הצילומים היה שונה, והרעיון המרכזי היה להביא לידי ביטוי תהליך עבודה ולא מוצר מוגמר. במשך שעות התעסקנו בשאלות חשובות כמו: כמה חמוציות להוציא מהערימה? האם הזווית של כף העץ נכונה או שמא לסובב אותה בעוד שתי מעלות שמאלה?  ואני? שיחקתי עם צבעים, טקסטורות, טעמים וריחות. בדיוק כמו שאני אוהבת.






כל החשיבה והביצוע הזכירו לי עיצוב של קולקציית בגדים חדשים, רק שהפעם לא התהדרתי בשמלת מלמלות חדשה, אלה בארוחת צהרים שווה של אנטריקוט, פסטה וסלט ירוק. (הרי חינכו אותנו שאסור לזרוק אוכל).





קייטרינג בוטיק רותה: 054-5706050



יום שישי, 17 בפברואר 2012

נשים


אני מעריצה נשים שמחליטות לעשות שינוי ומצליחות להביא לידי ביטוי את ה"אני מאמין" שלהן. נשים שמניחות לרגע בצד את החששות ומגשימות את חלומותיהן. נשים שלא מוותרות על הפנטזיה המקצועית שלהן ונותנות לה לרקום עור וגידים
כחלק ממטלותיי הרבות אני פוגשת בעלות בוטיקים נפלאות, בעלות חוש אופנתי משובח, כישורי ניהול מצויינים ונשות מכירה מדהימות. בחודש האחרון זכיתי לפגוש שתי נשים בתחילת דרכן האופנתית,  שחנות הבייבי שלהן ממש בחיתולייה, והתרגשתי יחד איתן.
 "שירלי וולנטיין", חנות חדשה ויפה במרכז קטן בגני תקווה נפתחה השבוע, ונראה כי זהו מקומה הטבעי. רחבת דק מזמינה בכניסה לחנות, רהיטי טורקיז מאירי פנים ובעלת חנות אחת מלאת טמפרמט. שירלי עזבה משרות בכירות בכדי להגשים את חלום חייה, והקימה פנינת חמד אמיתית. בנוסף לבגדים היפים המקשטים את חנותה, ניתן למצוא  אוסף מקסים וצבעוני של תכשיטים, נעליים, חגורות, חפצים יפים לבית, קפה טעים וחיוך מזמין. כמו שירלי ולנטיין המקורית שנסעה לאי יווני כדי ללגום כוס יין על חוף שטוף שמש ובילתה יפה, כך גם שירלי מגני תקווה, בדרכה למסע קסום, מהנה ובלתי שגרתי. אני כבר ארזתי מזוודה.






"שירלי ולנטיין" – הנגב 13 גני תקווה


בתל אביב, ברחוב שקט בסמוך לשנקין, נמצאת "החנות של מיכלה". את מיכלה ואת החנות היפה שלה פגשתי ביום חורפי וקר במיוחד. אך מרגע שנכנסתי לחנות השתלט עלי חום בלתי מוסבר. חנות מוארת, יפה ואלגנטית, בדיוק כמו מיכלה בעלת החנות. רציתי להביא את משפחתי ולעבור להתגורר שם. גם כאן אפשר למצוא שלל לא מבוטל של בגדי מעצבים, תיקים מניו יורק שלא תמצאו בשום מקום אחר (יבוא בלעדי של מיכלה), תכשיטים אחרים ומשקפי שמש מלונדון, שנראה כאילו נבחרו בפינצטה. בובת חלון הראווה מחליפה אאוטפיטים בתדירות של פעם ביום לפחות, לפי מצב רוחה של מיכלה, ובכל חלון נוצרת קומפוזיציה מרהיבה ומלאת סטייל.  והרי הודעה: בשל עבודות העפר המתרחשות ברחוב שינקין, כדאי לכן לעקוף את הבלאגן דרך רחוב בעלי המלאכה. כדאי לכן, אני בדרכי לשם.


"החנות של מיכלה" – בעלי המלאכה 12א' תל אביב

גילוי נאות: השמלה הורודה בחלון ראווה של מיכלה היא שלי (-:




יום שני, 16 בינואר 2012

עוד קצת פריז


קיבלתי המון תגובות על הפוסט הקודם (חלונות הראווה בפריז.) אצל רבים מהקוראים נוצר הרושם שמלבד חלונות ראווה, שום דבר לא הלהיב אותי שם. קבלו את התנצלותי הכנה בצורת פוסט חדש, צבעוני ומחויך על המקום בו האופנה היא לא הכל...

כחלק מחגיגות השנה החדשה צצו ביקתות עץ לבנות מקסימות לאורך השאנז' אליזה (בארץ קוראים לזה יריד). חגיגה לעיניים, לחיך ולכיס. דוכן מפתיע של קרמבו (!) בטעמים שונים ובציפויים מושקעים,


דוכן שוקולדים במשקל. לא הקטנים החמודים והרגילים, אלא הדבר האמיתי: גושי שוקולד ענקיים בחום כהה, בהיר ולבן. רק תגידו כמה לחתוך ותקבלו את המתוק מתוק הזה בצורתו המקורית.

והגבינות שהגיעו מכל רחבי צרפת. אי אפשר להחליט מה לטעום קודם, גבינות מפתיעות בטעמן הן אלו המיוצרות מחלב באפלו. יאממממי.


בראשון בבוקר הגענו ל"שוק הילדים האדומים". ילדים אדומים לא מצאנו שם, אך ירקות, גבינות ושאר מעדנים היו בשפע. עם כל הכבוד למיכל אנסקי ולשוק האוכל בנמל תל אביב (ויש כבוד) שוק מופלא שכזה לא ראיתי מזמן. בלי יחסי ציבור ובלי תוכניות טלוויזיה, מתקבצות להן צרפתיות מלאות בשיק עם סל קניות ממותג, ובוחרות להן את ענפי האספרגוס אותן יבשלו לארוחת הערב. ואנחנו מתפלאות למה הן כל כך רזות.


והכי טעימות היו עוגיות המקרון.
(נראה לי שקולקציית הקיץ תהיה צבעונית, נימוחה ומתוקה)


יום חמישי, 12 בינואר 2012

פריז


חזרתי נפעמת מפריז. לא מהקרואסונים המדהימים, הבגטים המתפצפצים, הקרפים המתוקים או המקרונים הצבעוניים. גם לא ממופיעי הקברט במול'ן רוז', ותתפלאו, אפילו הקור העז (4 מעלות בממוצע) לא הפתיע אותי.
חזרתי המומה מהיופי והיצירתיות הבלתי נגמרים של חלונות הראווה. כן, נכון, הבוטיקים מדהימים, הבגדים איכותיים, והאופנה אין מה לומר – עילית. אבל חלונות הראווה הן הן השוס של העיר הזאת.
רוב ביקוריי בפריז היו סמוך לכריסטמיס או לסילבסטר, כך שאני זוקפת לחגים חלק מהקרדיט הגדול, למרות שאני בטוחה שכל ימות השנה רמת היצירתיות והיופי בחלונות נשמרת.

בבוקר הראשון הגעתי לאיזור כיכר המדלן, קור אימים, גשם זרזיפי מעצבן, נעליים ספוגות במים ואף קפוא. דיכאון חורפי קל איים עלי. עד שראיתי את החנות של הרמ'ס. בעצם זאת לא חנות אלא מוזיאון מרהיב של יופי קסום שלא ראיתי בשום חנות אחרת בעולם.
(אני מזהירה מראש שהצילומים משקפים בערך עשירית מהיופי האמיתי)


לא הפריעו לי יותר הקור והגשם. שכחתי מהנעליים הרטובות, ואפילו האף הפשיר. חנות מרהיבה מעוצבת בגוונים זהובים, כולה הוד והדר, ונראה כאילו נלקחה ישירות מעולם אחר.


אחרי אתנחתא קצרה להתאוששות ולמרק בצל, המשכתי לשוטט ברחובות היפים המלאים עצי אשוח וקישוטי חג אחרים. מרחוק קרץ אלי חלון ראווה אימתני, בערך בגובה של 5 קומות. הצבעוניות משכה אותי מהופנטת אליו, והאייטמים שהופיעו בו הכניסו אותי במהירות לאווירת הקרקס. בובות לבושות לואי ויטון מבצעות תרגילי אקרובטיקה ממש לידי. פיל מעוצב מרקד לו בנחת על נדנדת קרקס לא יציבה בכלל. יצירת אומנות של ממש







הסתנוורות נוספת הגיעה מהצד השני של הרחוב. חלון מקסים ונוצץ קרא לי לעזוב את הקרקס ולהגיע לממלכת כוכבים קסומה. אורות מנצנצים ריצדו מכל רחבי החנות, במות מסתובבות עליהן ניצבות בגאווה בובות דוגמניות של הוגו בוס.



את תואר החלון השמח ביותר קטפה בקלות החנות של לנוין. מיני דיסקוטק מעוצב בחלון מרווח וצבעוני. מוזיקת מועדונים ובובות מסתובבות היוצרות אשליית ריקודים סוערים. והשמלות, אוי אוי איזה יופי!  צבעים שלא חשבתי שקיימים. ממש התחשק לי לחלוץ את הנעליים (הרטובות במילא) להתגנב לחלון ולרקוד יחד עם הבובות את "הבה נגילה"





יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

חורף

העונה האהובה עלי היא חורף. גשם זולג על שמשת החלון, שמיכת פוך ומרק מהביל. שכבות שכבות של בגדים אותן עוטף באהבה גדולה מעיל גדול וחם.
בקולקצייה החדשה שלי דגמים בגזרות אוברסייז בשילוב נגיעות מיפן. קשת צבעונית שלאחר הגשם מוסיפה גוונים ששכחתי שקיימים.
חורף חם ונעים ולא לשכוח צעיף וכובע








פריטים נוספים בהמשך